זרקור על פסח: מה נדרש מבני ישראל כדי שיוכלו לצאת ממצרים? | ד"ר מירי כהנא

מה נדרש מבני ישראל כדי שיוכלו לצאת ממצרים?

ד"ר מירי כהנא

היציאה ממצרים היא תהליך ארוך, ממעמד הסנה והכניסה הראשונה של משה ואהרן אל פרעה, דרך עשרת המכות ועד העזיבה ההמונית. לאורך כל התקופה לא נדרש דבר מבני ישראל, והם פאסיביים לגמרי. רק ברגע האחרון, ממש לפני מכת בכורות שהכריעה את פרעה והובילה להוצאת העם, פונה ה' למשה ומצווה את העם לראשונה.
בני ישראל מקבלים בבת אחת הרבה מאד ציוויים, לפרטי פרטיהם, חלק גדול מהם שייך רק לעתיד הרחוק. מה תפקידן של המצוות, ומה התהליך שהן צריכות לחולל בעם?
המצווה הראשונה היא: "החודש הזה לכם ראש חודשים". ה' פונה לישראל כשהם עדיין עבדים שלא שולטים בזמן שלהם כלל, ואומר להם שמהאירוע שעומד להתרחש תתחיל ספירת החודשים בלוח של העם. בכך הוא מעורר בהם מודעות למשמעות ההיסטורית של יציאת מצרים, וגם מכריז שעם ישראל הוא עם נפרד, שיש לו לוח משלו, מה שמעיד על חוזק ועל עצמאות.
המצוות הבאות נוגעות לפעולות שבני ישראל צריכים לבצע לקראת מכת בכורות: לקיחת השה, שחיטת השה, מריחת הדם על המשקוף, אכילת הפסח על מצות ומרורים מתניכם חגורים, ומשם גם ציווי על המשך הפסח לדורות- לזכר האירוע במצרים. ההצלה ממכת בכורות תלויה בשחיטת השה, מריחת דמו ואכילתו. ה' יפסח רק על הבתים שיהיה עליהם אות הדם: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב י"ג).
המדרש ורש"י אחריו מדייקים בפסוק: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת", שהדם נדרש לא כדי שה' יראה אותו, אלא כלפי פנים, "לכם"- לבני ישראל. כלומר, קודם כל עצם העובדה שבני ישראל מקיימים את מצוות ה' משמעותית: הן ביציאה מהפאסיביות, בעשיית המעשה הדתי שהצטוו עליו, והן כמעבר מעבדות פרעה לעבדות ה'. העם לא יוצאים לאנרכיה, אלא מראש עוברים ממסגרת אחת לאחרת. יש בכך יתרון חברתי ופסיכולוגי, אבל גם אמירה דתית משמעותית.
בנוסף, שחיטת השה היא מעשה שלא יעשה במצרים (כך נאמר בפירוש בשמות ח כ"ב, כשפרעה מציע למשה שבני ישראל יזבחו לאלוהיהם במצרים: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!") והיא מבטאת התנתקות מהתרבות המצרית, וגם דורשת אומץ רב. האומץ נדרש גם כדי לסמן את הבתים בדם על המשקוף שמחייב אותם להזדהות כעברים, בניגוד לאינסטינקט של עם משועבד, ולתת אמון בהגנה של ה', ובכך שלא יבואו לפגוע בהם כנקמה על מכת בכורות.
גם האכילה בחיפזון ובמוכנות ליציאה, חגורים עם מקלות ועם נעליים על הרגליים, הופכת את בני ישראל לבני חורין בתודעתם. היציאה המנטלית והרוחנית מתרחשת עוד במצרים. רק אחרי זה תגיע היציאה הפיזית.
מכאן, ועוד לפני שציינו את הפסח במצרים, התורה ממשיכה ומצווה על קיום הפסח לדורות, ומוסיפה שני מרכיבים נוספים: עבודת הפסח תמשך כשיגיעו לארץ, ומה יענו לבנים שישאלו על הפסח. לוח השנה, החג לדורות והדגש החינוכי מבססים עוד במצרים את הזהות והתודעה הלאומית, ויחד עם ציון המטרה: ארץ זבת חלב ודבש, גם יוצרים את החזון שבעקבותיו ילך העם. רק אחרי ההכנה התודעתית הזאת, בשל העם לצאת ממצרים לדרכו.