מה נדרש מבני ישראל כדי שיוכלו לצאת ממצרים?| ד"ר מירי כהנא ; פסח בתנ"ך|ד"ר יוסף פריאל

מה נדרש מבני ישראל כדי שיוכלו לצאת ממצרים?

ד"ר מירי כהנא

היציאה ממצרים היא תהליך ארוך, ממעמד הסנה והכניסה הראשונה של משה ואהרן אל פרעה, דרך עשרת המכות ועד העזיבה ההמונית. לאורך כל התקופה לא נדרש דבר מבני ישראל, והם פאסיביים לגמרי. רק ברגע האחרון, ממש לפני מכת בכורות שהכריעה את פרעה והובילה להוצאת העם, פונה ה' למשה ומצווה את העם לראשונה.
בני ישראל מקבלים בבת אחת הרבה מאד ציוויים, לפרטי פרטיהם, חלק גדול מהם שייך רק לעתיד הרחוק. מה תפקידן של המצוות, ומה התהליך שהן צריכות לחולל בעם?
המצווה הראשונה היא: "החודש הזה לכם ראש חודשים". ה' פונה לישראל כשהם עדיין עבדים שלא שולטים בזמן שלהם כלל, ואומר להם שמהאירוע שעומד להתרחש תתחיל ספירת החודשים בלוח של העם. בכך הוא מעורר בהם מודעות למשמעות ההיסטורית של יציאת מצרים, וגם מכריז שעם ישראל הוא עם נפרד, שיש לו לוח משלו, מה שמעיד על חוזק ועל עצמאות.
המצוות הבאות נוגעות לפעולות שבני ישראל צריכים לבצע לקראת מכת בכורות: לקיחת השה, שחיטת השה, מריחת הדם על המשקוף, אכילת הפסח על מצות ומרורים מתניכם חגורים, ומשם גם ציווי על המשך הפסח לדורות- לזכר האירוע במצרים. ההצלה ממכת בכורות תלויה בשחיטת השה, מריחת דמו ואכילתו. ה' יפסח רק על הבתים שיהיה עליהם אות הדם: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב י"ג).
המדרש ורש"י אחריו מדייקים בפסוק: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת", שהדם נדרש לא כדי שה' יראה אותו, אלא כלפי פנים, "לכם"- לבני ישראל. כלומר, קודם כל עצם העובדה שבני ישראל מקיימים את מצוות ה' משמעותית: הן ביציאה מהפאסיביות, בעשיית המעשה הדתי שהצטוו עליו, והן כמעבר מעבדות פרעה לעבדות ה'. העם לא יוצאים לאנרכיה, אלא מראש עוברים ממסגרת אחת לאחרת. יש בכך יתרון חברתי ופסיכולוגי, אבל גם אמירה דתית משמעותית.
בנוסף, שחיטת השה היא מעשה שלא יעשה במצרים (כך נאמר בפירוש בשמות ח כ"ב, כשפרעה מציע למשה שבני ישראל יזבחו לאלוהיהם במצרים: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!") והיא מבטאת התנתקות מהתרבות המצרית, וגם דורשת אומץ רב. האומץ נדרש גם כדי לסמן את הבתים בדם על המשקוף שמחייב אותם להזדהות כעברים, בניגוד לאינסטינקט של עם משועבד, ולתת אמון בהגנה של ה', ובכך שלא יבואו לפגוע בהם כנקמה על מכת בכורות.
גם האכילה בחיפזון ובמוכנות ליציאה, חגורים עם מקלות ועם נעליים על הרגליים, הופכת את בני ישראל לבני חורין בתודעתם. היציאה המנטלית והרוחנית מתרחשת עוד במצרים. רק אחרי זה תגיע היציאה הפיזית.
מכאן, ועוד לפני שציינו את הפסח במצרים, התורה ממשיכה ומצווה על קיום הפסח לדורות, ומוסיפה שני מרכיבים נוספים: עבודת הפסח תמשך כשיגיעו לארץ, ומה יענו לבנים שישאלו על הפסח. לוח השנה, החג לדורות והדגש החינוכי מבססים עוד במצרים את הזהות והתודעה הלאומית, ויחד עם ציון המטרה: ארץ זבת חלב ודבש, גם יוצרים את החזון שבעקבותיו ילך העם. רק אחרי ההכנה התודעתית הזאת, בשל העם לצאת ממצרים לדרכו.

-----

פסח בתנ"ך

ד"ר יוסף פריאל

מדוע קרבן הפסח הוא מצווה התלויה בארץ, והרי הקריבו קרבנות מסוימים גם במדבר? 
אין לנו אלא להניח שהפסח איננו קרבן רגיל אלא יש בו עניין מיוחד. כדי לאתרו, נלווה את חמשת המנהיגים עושי הפסח בתנ"ך.
נפתח במשה. משה הוביל הן את הפסח במצרים והן את הפסח החריג (שהרי זו מצווה התלויה בארץ). בשנה השנייה במדבר: "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ" (במ' ט,ה).
המנהיג הבא הוא יהושע שעשה פסח עם הכניסה לארץ: "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב" (יהו' ה,י).
בשלושים ותשע השנים שבין פסח השנה השנייה ועד לפסח יהושע לא עשו פסח, כמשתמע מהמשך הפרק שם (ה,ה),  כי הם לא היו נימולים ו"וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (יב,מח)".
הבא שעושה פסח הוא חזקיהו, כשש מאות שנים אחר כך כמתואר בדה"ב ל,ה: "וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת ... כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב". 
הבא, כמאה שנים אחריו, זהו יאשיהו: "וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ" (מל"ב כג, יז-יח).
ולכאורה: הרי כבר הוזכר חזקיהו שעשה, אז למה כותב הספר מתעלם מכך?
המכנה המשותף לכל הסברי הפרשנים הוא ההתלהבות מפעולתו של יאשיהו שעשה - או בהיקף או בעוצמה רוחנית - את מה שלא עשו קודמיו.
הפסח האחרון הוא בימי זרובבל, מנהיג שיבת ציון במאה החמישית לפנה"ס: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (עז' ו,יט).
בכל חמשת הפסחים המופיעים בתנ"ך, מלבד פסח מצרים, מצטיירת התמונה שהייתה זו פעולה חריגה. 

השאלה העקרונית העולה אם כן היא: מדוע נמנעו רוב המלכים לעשות את הפסח במשך מאות שנות השופטים והמלכים? 
כנראה שבאמת העם המשיך להקריב את הפסח, כפי שהמשיך בפולחן כל שנות המקדש, אולם התנ"ך, בהזכירו דווקא את הדמויות האלה כמנהיגים העושים פסח, רוצה לומר לנו משהו.
יש מכנה משותף לחמשת עושי הפסחים בתנ"ך: כולם היו מנהיגים שהובילו שינוי משמעותי בתולדות העם.
משה הוציא את העם מעבדות לחירות. יהושע הכניסם לארץ. חזקיהו ראה את גלות עשרת השבטים וביצע רפורמה דתית כדי שגורל ממלכתו (יהודה) לא יהיה כגורל שכנתה. יאשיהו ביצע רפורמה כדי לבטל את גזירת החורבן שכבר נגזרה בימי סבו – מנשה הרשע, וזרובבל קם בעקבות הצהרת כורש, עלה לארץ, והקים, למרות הקשיים הרבים, את בית המקדש השני. ניתן לראות שכל המנהיגים הללו היו שואפי חירות ומובילי שינוי דתי.
היוצא מכאן הוא שפסח מסמל את החירות: חירות במשמעה הדתי ובמשמעה הלאומי – חוסר תלות בתרבות זרה ובארץ זרה, ולכך צריכה להיות כוונתנו גם עתה, בעת מלחמתנו וצרתנו. 
אנו תפילה שיתן ה' כוח בלב מנהיגינו להובילנו בחירות ולחירות.