התפתחות מנהגי ט"ו בשבט

התפתחות מנהגי ט"ו בשבט

הרב ד"ר דורון דנינו

ט"ו בשבט נזכר במשנה כראש השנה לאילן, במטרה לקבוע את שנת המעשרות של הפירות. חכמי המשנה ביססו תאריך זה על מחזורי הצמיחה הטבעיים, שכן בתקופה זו מתחילה צמיחה מחודשת של העצים לאחר עונת הגשמים. אף על פי שהמשנה מייחסת לט"ו בשבט תוקף הלכתי, אין היא מציינת אותו כיום דין לאילנות, וההלכה קובעת כי חג השבועות הוא המועד שבו נידונים פירות האילן.

במהלך הדורות חלה התפתחות במשמעותו של החג. פיוטים שהתגלו בגניזה הקהירית מצביעים על כך שבתקופת הגאונים שימש ט"ו בשבט כיום תפילה לברכת הפירות. פיוטים אלו, שמקורם בארץ ישראל, מעידים כי הציבור ראה ביום זה מועד חגיגי שבו נערכו תפילות מיוחדות למען פריון העצים והיבול.

בעקבות הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל, שהוביל לצמצום היישוב היהודי באזור, נשכחו מסורות הקשורות לט"ו בשבט. עם זאת, בקרב קהילות יהודי אשכנז נותרו הדים מסוימים לחג, שהתבטאו במנהגים כגון הימנעות מאמירת תחנון וריבוי באכילת הפירות. מאידך, בקהילות יהודי ספרד ובכתבי הקבלה של האר"י לא נמצא זכר למנהגי החג, והם לא הוזכרו על ידי חכמי צפת במאה ה-16.

מהפכה משמעותית במעמדו של היום התחוללה בסוף המאה ה-17 עם פרסומו של הספר "חמדת ימים", אשר העניק לט"ו בשבט פרשנות קבלית חדשה. מחבר הספר הנהיג סדר חגיגי המבוסס על אכילת פירות בליווי ברכות ותפילות, תוך שיוך סמלי של שלושת סוגי הפירות לשלושת העולמות הקבליים: בריאה, יצירה ועשייה. סדר זה זכה לתפוצה רחבה והתבסס בקהילות יהודיות ברחבי איטליה, תורכיה, הבלקן וצפון אפריקה, ואף בקרב חסידי מזרח אירופה.

בשלהי המאה ה-19, במסגרת התחייה הלאומית היהודית, אומץ ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות". בשנת 1908 נקבע על ידי הסתדרות המורים כיום נטיעות רשמי, מתוך שאיפה לחזק את הקשר בין העם לארץ ישראל. בהמשך, הפך החג למועד המציין ערכים חקלאיים, סביבתיים ולאומיים.

חוקרים העלו השערות בנוגע למקורותיו של סדר ט"ו בשבט בצורתו הנוכחית, ורבים מצביעים על השפעת השבתאות. הספר "חמדת ימים" זכה לביקורת מצד רבי יעקב עמדן, אשר טען כי הוא מכיל רמזים לשבתי צבי ולתפיסות שבתאיות. על אף ביקורת זו, הסדר התפשט בקהילות רבות והפך למסורת נפוצה שאומצה על ידי כלל הציבור היהודי.

בימינו, ט"ו בשבט נתפס כחג המשלב אלמנטים דתיים, לאומיים וסביבתיים. הוא מסמל את חיבורו של האדם לטבע ולערכי הקיימות, תוך שימור והתאמה של מסורות שהתפתחו לאורך הדורות.

להרחבה ראו המאמר המצורף