ל"ג בעומר

ל"ג בעומר

ד"ר זאב קיציס

בשל היותנו עם ששב אל ארצו לאחר שנות גלות, אין לנו כמעט כיום "מסורות מקומיות". יש כמובן מנהגי עדות רבים, אולם מסורות ומנהגים מכאן, מ"ארץ ישראל", כמעט ואינם. על רקע ההעדר הזה בולטת מסורת מקומית אחת מובהקת, והיא העלייה לקבר המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר. זוהי מסורת המתקיימת מאות בשנים, ולאורך דורות היו שותפים לה אנשי הגליל – יהודים וגם לא יהודים רבים, שבאו להשתתף בביקור בקברו של הצדיק המקומי (לא בכדי האירוע כונה גם בפי היהודים במילה הערבית "זיארה", ביקור). המוזיקה שנוצרה באירועי מירון, הדלקת האש והריקודים היו לפיכך אירוע יהודי בעל אופי מקומי, שליקט אל קרבו צלילים ערביים, דרוזיים ותורכיים, לצד לחנים יהודיים מארצות אשכנז. 

דמותו של רבי שמעון בר יוחאי עצמו מסמלת עבור העולים את הצדיק הזוהרי, ה"עמוד", ציר העולם, הצדיק המופלא שהעולם עומד בזכותו, כפי שמתוארת דמותו בספר הזוהר. דמותו של בר יוחאי נקשרה לא בכדי באש. במרחב הדתי והמיסטי, אנו רגילים לחשוב על האש כסמל להתלהבות ואפילו לקנאות דתית. האש מסמלת פעולה של הריסה אל הקודש, התרגשות, הקרבה ומסירות. ואכן, רשב"י מסמל קנאות וטוטאליות. הוא האיש ש"כל מקום שנתן בו את עיניו מיד נשרף". זהו רבי שמעון של המיסטיקה, של התשוקה אל ההסתלקות העולה באש. אבל מצד שני, יש גם דמות שונה מאוד – זהו רבי שמעון הרך, הוותרן, שלדעתו אדם יוצא ידי חובתו בלימוד תורה בקריאת שמע, שגם מעיד שלא עתידה התורה להשתכח מישראל. 

גם בספר הזוהר ובתורת הסוד, שנראית לעיתים כזו שקשורה יותר לקנאות שורפת, מודגש דווקא יסוד החיבור ולא הפירוד. הפירוד, הדגשת ההבדלים והניגודים, נתפסת בתורת הסוד היהודית בכללה כחטא וכמעט ככפירה. העיסוק בפירוד נקשר ב"כעס" שגורם להסתלקות אלופו של עולם, "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי טז, כח). הזוהר המיוחס לרבי שמעון כולו עוסק בסוד היחד, בייחודים, בחיבור ובזיווג השכינה והקדוש ברוך הוא. 
בזוהר לפרשת משפטים מתוארות כמה חידות ששאל זקן מסתורי מן העיר צור. הראשונה מהם היא המפורסמת ביותר: "מי הוא הנחש הפורח באוויר והולך בפירוד... מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד?" (ח"ב דצ"ה ע"א). כך תיאר הזקן את הסטרא אחרא, השטן. הוא מתדמה לעתים כעוסק בחיבורים, אך למעשה מטרתו היא הפירוד. 
הקדושה קשורה אפוא דווקא לקוטב השני, לחיבור. כך למשל תיאר את עצמו הרב קוק. במכתבו המפורסם לרידב"ז (ר' דוד וילובסקי), הוא מסביר את קרבתו אל הציונות החילונית, ואת העובדה שהוא "מקרב את הכל, גם את פושעי ישראל". התשובה, כך לפי הרב קוק, קשורה דווקא בתורת הסוד: "וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים". בכמה פסקאות נוספות בכתביו מצטט הרב קוק את מילותיו של הזקן מספר הזוהר ומתאר את מתק השפתיים של אלו שמדברים על חיבורים, אך למעשה "מסיימים בפירוד" של משטמה, חרב ודם. ולעומתם את מגמתו שלו ושאיפתו למצב קבוע של אחדות ההפכים, "וגר זאב עם כבש" (שמונה קבצים, ה, קע"ז). הקדושה תכליתה חיבור – "סיים בחיבורא" (אורות הקודש א, יא).

ואכן, מעניין לראות כי בקבר רשב"י בולט ההיתוך שבין אשכנזים וספרדים. בהתכנסות הגדולה ביותר במדינה, בהילולות מירון, מיטשטים הבדלים מגזריים שברגיל היו מודגשים הרבה יותר. לפיוט "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי"  שכתב רבנו יוסף חיים, הבן-איש-חי מבגדד, הצטרף לחן חסידי מובהק. וכאמור, המוזיקה במירון מעידה על היתוך מרתק נוסף – ערבי ויהודי. למעשה יש עדויות לכך שדווקא ערבים היו אלו שהדליקו את המדורה עד ראשית המאה העשרים. באחד מסיפוריו מתאר ש"י עגנון, איך בשנים בהם פחדו יהודים להגיע למירון שימרו תושבי הגליל הערביים את מסורת ההילולה וההדלקה. האש שעלולה לשרוף היא האש שמסוגלת לחבר. האש המכלה היא האיש המכילה, המרככת, הממיסה והמתיכה הפכים. זוהי כוחה של תורת הסוד, שרואה מעבר להבדלים שמכתיבים לכאורה חוקי הטבע, הסדר החברתי והכללים הארציים. מול התפיסה המבדילה, המקבעת את המפריד, מכניסה האש של רזי תורה יסוד של חיבור שהוא בגדר חתירה כנגד חוקי ההפרדות.