חג הסיגד, חג של חשבון נפש, אחדות ותקווה

חג הסיגד, חג של חשבון נפש, אחדות ותקווה

ד"ר הרב שרון שלום

השנה( כ"ט בחשוון) חג הסיגד מגיע אלינו לאחר שנתיים קשות במיוחד שנים של כאב, של אובדן, אך גם של רגעים נעלים של תקווה וניצחון. זו תקופה שבה נלחמנו מלחמה ממושכת, שנראתה כאילו אין לה סוף, כאשר אולי ניתן היה לסיימה מוקדם בהרבה. לפחות בזירה העזתית התחושה כיום היא כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה אותו אויב, אותן טעויות, אותה קהות חושים. נדמה שהאווירה הציבורית שחוותה ישראל לפני השביעי באוקטובר שבה ומתעוררת: שיח של "אנחנו והם", קיטוב שבטי, וחוסר יכולת להקשיב לאחר.
ידועה האמירה בשפת היידיש "ער איז פון אונזערע אדער נישט פון אונזערע" ("הוא משלנו או לא משלנו"). דווקא כאן בבית, בארץ ישראל, נראה לא רק שהאמירה הזאת לא דעכה ונעלמה מהעולם היא הלכה והחמירה. זה לא רק אם אתה משלנו או לא משלנו, אלא זה הופך להיות שכל מי שהוא משלנו אוטומטית הוא טוב, וכל מי שאינו משלנו הוא אוטומטית רע ומסוכן. ונראה שכאילו לא למדנו כלום והתחושה היא שהמרקם המשותף הולך ומתפורר. זוהי מציאות שבה כל קבוצה רואה רק את עצמה, וכאילו שכחנו את מהותה של אחריות משותפת ואת היכולת לומר, כמו יהודה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". וכל צד משוכנע בצדקתו, מתבצר בשבטו, בעדתו, במפלגתו. נראה שחג הסיגד- חג עתיק, עוד מתקופת ימי שיבת ציון, משמעות עמוקה ורלוונטית מתמיד.
כדי להבין את משמעותו, עלינו להיזכר במקורותיו חג שיסודו בימי עזרא ונחמיה, שנשמר במסורת יהדות אתיופיה במשך דורות, גם כאשר כמעט נעלם מיתר המסורות היהודיות. יש הטוענים כי חג הסיגד הוא חג פרטיקולרי מקומי שהתפתח באתיופיה בלבד, ולא היה ידוע בקהילות ישראל האחרות. אולם, להבנתי, חג הסיגד היה מוכר בתקופה הקדומה בכל עם ישראל, אלא שנסיבות היסטוריות גרמו להיעלמותו, בעוד באתיופיה נשתמר המנהג. עדות לכך ניתן למצוא במדרש שיר השירים רבה, פרשה ז, ד"ה ב ד"א מה.
נחוג בכ"ט בחשוון, חמישים יום אחרי יום הכיפורים. למרות זאת, יש בו ראיה לכך שבתקופה קדומה היה קיים רעיון של "עצרת" שנחוגה 50 יום לאחר מועד מרכזי. באופן זה נוצרת סימטריה: שבועות הוא "עצרת" לפסח, ושמיני עצרת הוא "עצרת" לסוכות. סימטריה זו מעלה שאלה: מה משמעותה העמוקה? זהו חג שנועד לחדש את הברית בין העם לאלוהיו, לחזור להר שמסמל את הר סיני, את קבלת התורה, ואת הרגע שבו נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד". 
בחג הסיגד נהגו העולים להר לשאת אבן על הראש או על הכתף סמל של הכנעה וצניעות, וקריאה להוריד את האגו, להתמסר לברית, ולבקש מחילה. חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית ולחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים. חג הסיגד מבקש מאיתנו להפסיק את שיח האשמות ההדדיות, את העיסוק המסיבי, הציני והמזלזל. להפסיק את השיח שמחלק אנשים בין מחנות. חג הסיגד קורה לנו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולחדש את הברית, להחזיר את התקווה, את האמון ההדדי, בין הקבוצות השונות, יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים המרכיבות היום את החברה הישראלית הנפלאה שלנו.
אך חג הסיגד אינו רק יום של צום ותפילה. הוא יום של תקווה, תקווה מציאותית, לא נאיבית. תקווה שמעניקה לנו כוח לקום מן הכאב, להמשיך ללכת, לרפא את הפצעים ולהאמין שאפשר אחרת. חג הסיגד מזמין אותנו להרחיב את גבולות התודעה, להבדיל בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין מלאכים למפלצות. זהו חג של התעוררות, של קריאה להוציא את האורית (התורה) מן הארון ולהכניס את האור אל הלבבות כדי לרפא, לאחד ולהתחיל מחדש.