חנוכה: חג האורים

חנוכה 

ד"ר לירון בירן ניסנהולץ

במשך למעלה מאלפיים שנה, חנוכה, חג האורים, נשא משמעויות עבור הדורות השונים – מחז"ל לחכמי ימי הביניים, מחלוצי הציונות לקהילות בנות זמננו ברחבי העולם. לקראת חג החנוכה הבא  עלינו לטובה, מוזמנות/ים להצטרף אלי לסקירת ההיסטוריה העשירה והמורכבת שמאחורי הנרות ולגלות כיצד אותו המועד מוזכר, מתפרש ומתואר לאורך התקופות. 
ראשיתו של סיפור החנוכה שולחת אותנו ליהודה במאה השנייה לפני הספירה, תקופה של שינוי תרבותי עז. בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, התפשטה התרבות ההלניסטית ברחבי העולם העתיק והקהילה היהודית מצאה עצמה לכודה בין מסורת ושינוי.
דמיינו את עצמכן/ ם חלק מקהילה הרואה את הנהגתה מאמצת את ערכי התרבות הדומיננטית תוך נטישת מסורות אבות. במאה השנייה לפני הספירה הייתה זו המציאות עבור יהודים רבים. המעמד הגבוה החל לאמץ את התרבות ההלניסטית, תוך שהוא רואה את המנהגים יהודיים כחלק ארכאי של העולם הישן. בסביבות שנת 168 לפנה"ס, כאשר השליט הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי הטיל גזרות במטרה "לטהר את היהדות" על ידי הפיכתה לאוניברסלית יותר, הגיע המצב לנקודת שבר שהתבטא בשלושה אפיקים עיקריים: השחיתות פשטה בכהונה הגדולה אשר נרכשה בכסף ומונתה לא פעם על ידי שליטים זרים על פני חוקי הירושה; מנהגים דתיים יהודיים נאסרו, ובית המקדש בירושלים חולל. הזעזוע היה כה עמוק שגם היהודים שהתחייבו קודם לכן שלא למרוד בשלטון הזר, החלו לזהות במרד  קריאה אלוהית לפעולה.
מול משבר זה, נאלצה הקהילה היהודית לבחור במעשה שהדהודיו נשמעים עד ימינו. היו שבחרו במרי  חמוש. מרד החשמונאים, בראשות משפחת חשמונאי, הביא לידי ביטוי אמונה כי כאשר כוחות ארציים מתנגשים עם החוק האלוהי, חובה היא לפעול בשם אלוהי ישראל. אחרים ביקשו לבטא את אמונתם כי העם היהודי מצוי תחת הגנה אלוהית וכי התגובה המתאימה היחידה אינה למרוד כי אם להישאר נאמנים בכל מחיר, גם אם המחיר הוא מיתה על קידוש השם. מוכר במיוחד סיפורם של האם ושבעת בניה, שגרסתו הראשונה מופיעה בספר מקבים, ומספר על בחירתם בעינויים ומוות במקום הפשרה על אמונתם.

וכאן הדברים נעשים מעניינים, שכן חרף סיפור ברור ומובהק על ראשיתו של המועד, חלקים בו הוארו והשתנו באופן דרמטי לאורך התקופות, באופן המשקף את הצרכים והדאגות המשתנים של קהילות יהודיות בזמנים ומקומות שונים.
כאשר חכמי התלמוד סיפרו את סיפור חנוכה, הם בחרו להדגיש משהו שעשוי להיראות פעוט: פך אחד של שמן טהור שבדרך נס הספיק לשמונה ימים כאשר בית המקדש חונך מחדש לאחר שחולל. מדוע להמעיט בערכו של הניצחון הצבאי? המעבר מחגיגת לוחמים לחגיגת התערבות אלוהית לא היה מקרי. פסח כבר שימש כחג העיקרי המנציח חירות לאומית ולכן לא היה צורך בנרטיב נוסף של שחרור פוליטי. חשוב מכך, בראי חז"ל מטרת המאבק החשמונאי הייתה בעיקר כדי לשמר את תורת ישראל ומכאן מרכזיות ההיבט הנסי למרכזי וחשוב יותר מאשר ההיסטוריה הפוליטית. ואם להיות כנים, חכמי התלמוד חשו אמביוולנטיות כלפי השושלת החשמונאית ורעבונה לכוח דתי ופוליטי כאחד וייתכן ומזעור חשיבות המרד הושפעה בשל מקומה המרכזי של השושלת בנרטיב זה. אולם, היה זה הנשר הגדול, הרמב"ם, אשר טען ששני הניסים חשובים: הניצחון הצבאי של המעטים על הרבים ונס פך השמן ומכאן שאין לנו חובה לבחור כי אם לציין ולחגוג את שניהם גם יחד. 
קפיצה קדימה למאות ה-19 וה-20 המוקדמות, ואנו רואים שינוי נוסף. עבור התנועה הציונית הפכו המכבים לסמלי עוצמה של כוח יהודי והגדרה עצמית – בדיוק אותם רכיבים שהם ביקשו עבור החיים היהודיים בעתם ובחסרונם חשו. ליאון פינסקר תפס את הרגש הזה בצורה נוקבת בשנת 1882 כשכתב "כמה עלוב חלקנו בחיים!... כזה הפך גורל העם שעל ברכיו נולדו המכבים!" המשמעות הייתה ברורה: היינו פעם לוחמים; מה קרה לנו?! כשם שחידושו של מקס נורדאו על אודות "יהדות השרירים" כתנועה המקדמת כוח פיזי ורוח לוחמת כחיוניים לחידוש יהודי, דרש גם שינוי בנרטיב ובאתוס הלאומי- מפרסום הנס לתפיסת  "נס לא קרה לנו – פך שמן לא מצאנו... בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!" זוהי הצהרה עוצמתית: אנו יוצרים את הניסים שלנו באמצעות נחישות ומאמץ, לא באמצעות התערבות אלוהית.
בעוד שההיסטוריה התמקדה לעיתים קרובות בלוחמים גברים, ממלאות שתי נשים יוצאות דופן תפקידים מכריעים בסיפור חנוכה – אם כי סיפורן הודח לשוליים או נשכח לחלוטין.
הראשונה היא חנה, בת מתתיהו. על פי המדרש, כאשר היוונים גזרו כי להגמון נתונה זכות הלילה הראשון, קרי שכל כלה חייבת להיכנע לשליט המקומי לפני ליל חתונתה, קיבלו רוב האנשים את הזוועה כבלתי נמנעת. לא כן חנה, אשר בסעודת הנישואין שלה כשהיא מוקפת באורחים, חשפה את עצמה בפומבי ולאור זעקתם של אחיה, קיבלה כנגדם: אם הם התביישו לראותה עירומה בפני אנשים צדיקים כשלא חטאה, האם לא צריכים להיות אפילו יותר קנאים ולמנוע את מסירתה לאיש ערל שיחלל אותה? אומץ לבה ושאלתה החדה עוררו את מרד אחיה. ללמדנו כי לפעמים נדרש סירוב של אדם אחד לקבל את הבלתי מקובל על מנת להפוך את הקערה על פיה.
הגיבורה השנייה היא יהודית, גיבורת הספר החיצוני הנושא את שמה. יהודית, שתוארה כיפה במיוחד, השתמשה בחשקו של המלך האויב כנשק. היא האכילה אותו דברי חלב כדי להצמיא אותו, עודדה אותו לשתות בכבדות, וכאשר הוא נפל לתרדמת שיכרה, היא ערפה את ראשו בחרבו שלו והביאה את ראשו לירושלים. כאשר צבאות האויב ראו שמנהיגם מת הם נמלטו. מכאן הסיבה של קהילות מסוימות לאכול מוצרי חלב במהלך חנוכה – כדי לזכור את השימוש האסטרטגי שלה במוצריו.
ומכאן למסורת יפה שרבים מעולם לא שמעו עליה: עיד אל-בנאת (חג הבנות) הנחגג בראש חודש טבת (לאחר הלילה השביעי של חנוכה). קהילות יהודיות ברחבי הבלקן וצפון אפריקה חגגו פסטיבל נשי המכבד את גבורתה של יהודית ושל נשות ישראל הצדקניות לאורך ההיסטוריה כולה. נשים היו מתאספות לסעודות הכוללות חלב ויין, מבקשות סליחה זו מזו, מתפללות יחד ורוקדות. בעשורים האחרונים מתחדשת מסורת זו בישראל, ומשיבה עמה חלק מן המורשת התרבותית שכמעט והלכה לאיבוד.
ולבסוף, חנוכה במובנו האוניברסלי והאנושי, המקשר אותנו ישירות לאדם הראשון. סיפור תלמודי יפיפה מספר כי כאשר אדם ראה את הימים מתקצרים יותר ויותר עם בוא החורף, הוא חשב שהעולם מסתיים, חוזר לכאוס שהיה קיים לפני הבריאה. זה, כך האמין, מוכרח להיות העונש על חטאו. במשך שמונה ימים הוא צם והתפלל ולאחר תקופה קצרה, החלו הימים להתארך שוב. אסיר תודה, הפך אדם את שמונת הימים לימי חג המצוינים בחורף מדי שנה. ייתכן ותחושה דומה היא העומדת בבסיסם של  חגי אור חורפיים  מסביב לעולם: תגובה אנושית קדמונית לתקופה החשוכה ביותר של השנה. בין הדיוואלי ההודי החוגג את ניצחון האור על החושך,  חג הפנסים הסיני, הממלא את השמים בפנסים זוהרים בירח המלא הראשון של השנה החדשה, להוגמנאי הסקוטי הכולל תהלוכות לפידים ענקיות וכמובן, חנוכה היהודי, בו מדליקים את החנוכייה במשך שמונה לילות. כולנו מגיבים לאותו צורך בסיסי: להביא אור, חום וקהילה לתוך חשכת החורף. חנוכה, במובן זה, אינו רק סיפור יהודי – זה סיפור אנושי.
היכנסו לכל בית יהודי במהלך חנוכה וסביר שתראו חנוכייה בחלון, תריחו לביבות מטוגנות בשמן, אולי תשמעו את סיבוב של סביבון או תראו ילדים זוכים בדמי חנוכה. מנהגים אלה מחברים אותנו לעבר אך באותה העת, המשמעויות שאנו מייחסים להם ממשיכות להתפתח. חלק מדגישים את החופש הדתי והזכות לקיים את האמונה ללא רדיפה, אחרים חוגגים גאווה יהודית וחוסן מול דיכוי ואחרים עדיין מתמקדים בצורך האנושי האוניברסלי לאור בחושך – הן מילולי והן מטפורי. בעת הדלקת הנרות העונה – או רק צפייה באחרים עושים זאת – חשבו מה מושך אתכם אל חיק הסיפור הזה. האם זה האומץ חסר הפשרות של אלה שעמדו על אמונותיהם? הנשים שחכמתן האסטרטגית שינתה את ההיסטוריה? המעשה האנושי הפשוט של הדלקת אור כאשר החושך מרגיש מכריע? אולי זו התזכורת שעל כולנו האחריות לשמר ולהילחם על הדברים החשובים לנו, בדרכנו ובזמננו.