"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא מאושוויץ"

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא מאושוויץ"

פרופ' ג'ודי באומל - שוורץ

בכל שנה ושנה, שבוע לאחר סיום חג הפסח, מגיע יום השואה עם כל המורכבויות של היום. בבתי הספר יש טקסי חובה, הקראות, ושיחות על משמעות היום, כך גם בצבא, לעיתים במסגרות השונות של השרות הלאומי, המכינות וכדומה. גם באוניברסיטה יש טקסים ואירועים, אך בשונה מכל המסגרות הקומות, לא מדובר בטקסי חובה. קשה למצוא אדם שיאמר בפה מלא ובפרהסיה "היום הזה אינו עושה לי כלום" כשהוא ממשיך בשגרת חייו, אלא שבפועל, מעטים משתתפים בטקס או בעצרת, ורבים יותר מנצלים את הפסקת הלימודים לשבת על הדשא אם מדובר ביום שמש, להשלים ארוחת צוהריים או להדביק פערי קריאה בלימודים.

השנה, המצב שונה במקצת. פתאום תחושת "שואה" נכנסה לחינו ביום שבת ה7.10. לאחר הטלטלה שהמדינה עברה, אנו יכולים להזדהות טוב יותר עם תחושת חוסר האונים, עם מצבו של נער שהפולשים מכריחים אותו ללכת אתם מבית לבית כדי שיתחנן לשכניו לפתוח את הדלת, אחרת הולכים לירות בו. עם ההבנה שהחיים של כולנו היו יכולים להסתיים פתאום לאחר עינויים, התעללות, ואין מושיע. פתאום אנו יכולים להבין טוב יותר מה זה להיות שבוי בידי מי שרוצה להשמידנו.

יש שדברו על "השבת השחורה" ויש שדברו ועדיין מדברים על "השואה שהתרחשה בשמחת תורה תשפ"ד". יש מבין המלומדים המתווכחים על דפי העיתונים, בימי עיון, ובמאמרים מדעיים, אם אכן מדובר ב"שואה", "במעשים שואתיים", או בסתם "מלחמה". אלא שהיא אינה "סתם" כלל וכלל. מבלי להיכנס לוויכוח אם ראוי לכנות את אירועי אותה שבת "שואה", ואיך ייתכן לומר כך כשבכל זאת יש לנו מדינה, צבא, וכוחות ביטחון שיצאו להגנתנו, אף אם באיחור של כמה שעות, יום השואה תשפ"ד יהיה קצת שונה מקודמיו.

ראשית, באשר לצפירה. יש שהעלו את המחשבה שאולי השנה, באופן חד-פעמי, כדאי לבטל את הצפירות ליום השואה וביום הזיכרון, לאור האזעקות בחודשי המלחמה הראשונים, ואלה שעדיין שומעים בעוטף ובצפון בימים אלה. אמנם לא מדובר באזעקה עולה ויורדת אלא בצפירה קבועה, אך סביר שהבטן של רבים תתהפך, ולו במעט, בשנייה הראשונה שתתחיל הצפירה. שנית, באשר לעצרות וטקסי הזיכרון. ייתכן שתהיה הנוכחות רבה יותר השנה בחלק מטקסי הרשות מאשר היה בשנים עברו. אנשים מחפשים את תחושת ה"ביחד", בייחוד באבל, ואין כמו טקסי יום השואה להשרות תחושה של אבל. שלישית, בתחושת רבים במדינה, וגם הצעירים ביותר, שהשואה לא הייתה משהו שקרה לפני כמה וכמה דורות, אלא שמדובר במשהו שהיה "לא מזמן ולא רחוק מכאן", ככותרת תערוכת אושוויץ הגדולה הנודדת  ברחבי העולם בשנים האחרונות (Auschwitz: Not Long Ago, Not Far Away). ניר עוז ובארי אינם אושוויץ, ושדרות אינה גטו וארשה. אך פתאום  - ואולי לא כל כך פתאום – רבים מצליחים להרגיש את הקירבה ולא את הריחוק, לאותם מקומות שהיו עבור רובם, עד לא מזמן, משהו מספר היסטוריה.

ההיסטוריה היא כאן. אנו חיים אותה יום יום. לעולם לא נבין דברים מסוימים עד עומקם אך עלינו לנסות, ולו במעט, להבין עד כמה דברים משם בכל זאת נוגעים אלינו כאן.