ספירת העומר - כיצד הפכו ימי החג החקלאיים והדתיים של המתנה לחג מתן תורה, לימי אבל וחורבן?

ספירת העומר
הרב ד"ר יוסף פריאל

כל חגי ישראל עברו שינוי דרמטי עם החורבן. העם, שעבר מחיים חקלאיים ונוכחות מקדש לחיי נדודים ומסחר, איבד כמעט לחלוטין את צורת החגים המוכרים שלו. לאט לאט בנה העם מהויות חדשות לחגים, שהמירו את העולם החקלאי והמקדשי בעולם של בתי כנסת ותפילות, אבל ללא ספק, התקופה שעברה את השינוי הדרמטי ביותר היא "ספירת העומר".
"ספירה" היא פעולה מתמטית. מתי אדם סופר? כשהוא מחכה למשהו. "עומר" קשור בתבואת השדה - ערמת דגנים נקראת עומר, אז בפשטות, מדובר בפעולה שעשו חקלאי ישראל. הם ספרו את גובה החיטה ("מהחל חרמש בקמה") המסיימת לצמוח בין פסח לשבועות. ההמתנה לשבועות ברורה, כי בה סיימו את קצירת החיטה והותר להם לאכול מהחיטה החדשה שצמחה השנה, שעד להקרבת קרבן "שתי הלחם" בחג, היה הדבר אסור עליהם. להיתר לאכול סוף סוף מהחיטה החדשה היתה גם משמעות קיומית: יש חיטה – יש לחם, וגם משמעות כלכלית: מותר לשווק ולמכור לכל מי שלא מגדל חיטה. ואכן, היתה זו תקופה שמחה לקום כל בוקר ולמדוד את גובה החיטה ("החיטה צומחת שוב"). גם במאה ה-13, בגלות ספרד, הגדיר הרמב"ן את התקופה הזו כ"חול המועד" (וי' כג,לו), אם כי מסיבה אחרת, של החיבור בין זמן יציאת מצרים בפסח לזמן קבלת תורה בשבועות. והנה, מהמשך ימי הביניים אנו מוצאים היפוך במהותם של ימים אלה, ר' ירוחם (מאה 14) מזכיר איסור נישואין בימי הספירה, ור' יוסף קארו (מאה 16) בעל השולחן-ערוך מוסיף גם: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות" (אורח חיים, סימן תצג סעיף ב). היסוד למנהגי אבלות אלה הם דברי הגמרא "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (בבלי, יבמות סב ע"ב). כלומר, מעל לאלף שנים אחרי האירוע, הופך הסיפור להלכה בעלת משמעות מעשית.
הסיפור הכה מפורסם מפליא מהרבה מאד בחינות שלא נאריך בהן כאן, אך היה זה רק ראשית התהליך של שינוי מהות ימים אלה. אנו מוצאים בדורות האחרונים מגבלות נוספות שאנשים מגבילים את עצמם: גילוח, שמיעת מוסיקה, איסור חידוש פירות ובגדים, ממש כמו בימי בין המצרים.
מדוע התגבשו ימי אבל אלה, ובצעקה גדולה יותר: כיצד הפכו ימי החג החקלאיים והדתיים של המתנה לחג מתן תורה, לימי אבל וחורבן?
אין ספק שהגלות עשתה זאת, ואנו מוצאים מפיוטי אשכנז של תקופת מסעות הצלב תפיסה של הימים האלה כימי אסון, כפי שתיעד במאה ה-19 הרב אפשטיין בעל "ערוך השולחן": "ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו כמבואר מהפיוטים שעשו קדמונינו על שבתות אלו שבין פסח לעצרת והם מליאים קינים והגה והי" (שם, סעיף א). אמת, שכן מצאנו עוד קודם בספרות ההלכתית של ימי הביניים טעמים נוספים המוצאים היבט של דין וחרדה בימים אלה, אך ניכר שגם הם סיבות שניתנו לאחר מעשה ולא יצרו את ההלכה.
סיכומם של דברים:
ימי ספירת העומר המחברים את שבועות לפסח הינם ימי שמחה שמחברים את החיבור ההכרחי בין יציאתנו ממצרים לבין קבלתנו את התורה, כמו גם שמחת החקלאים הממתינים לסיום קציר החיטה. עם זאת, בעקבות אירועים היסטוריים שקרו בימי מרד בר כוכבא (שהיה מתלמידי רבי עקיבא), ויותר מאוחר בתקופת מסעות הצלב, שינו ימים אלה את אופיים וקבלו אופי של ימי אבלות, וכפי שפתחנו: לגלות מחיר כבד - מחיר אישי, לאומי ודתי. עם זאת ברור, שלא כל צורת האבלות הנתפסת בציבור בימים אלה, נכונה.