ימי בין המיצרים וצום תשעה באב

ימי בין המיצרים

ד"ר יונתן פיינטוך

המסורת היהודית רואה חשיבות רבה בזיכרון ההיסטוריה ולמידה ממנה. לצד החגים הרבים המציינים אירועים משמחים שהתרחשו בהיסטוריה היהודית קיימים בלוח העברי גם ימי אֵבֶל ציבוריים, שמזכירים אירועים קשים וכואבים מרכזיים מהעבר היהודי, ומצוינים על ידי תענית (=צום). רוב הימים הללו מציינים אירועים שקשורים לחורבן בית המקדש וירושלים והיציאה לגלות.

המאורע הטרגי של חורבן בית המקדש וירושלים, שהתרחש פעמיים במהלך ההיסטוריה היהודית (586 לפני הספירה, 70 לספירה), נחשב אירוע משמעותי ביותר, הן בטרגיות שלו והן בהשפעתו על עיצוב ההיסטוריה היהודית. החורבנות לא היו רק הרס של בית המקדש ששכן בירושלים – חורבן המקום שהיה המרכז הדתי של העם ומקום המפגש שלו עם אלוהיו, אלא גם חורבן העיר ירושלים כולה, ואִתה חלקים גדולים אחרים בארץ ישראל, הריגתם של יהודים רבים, ויציאה לגלות של חלקים גדולים מהעם. החרבת ירושלים גררה אובדן של האוטונומיה היהודית כולה (בחורבן הבית הראשון) או חלקה הגדול (בחורבן הבית השני) ופגיעה משמעותית בכל החברה היהודית. בחלקים גדולים מהגלות היותו של העם היהודי בגולה, תחת שלטון של עמים אחרים, הביא עמו נחיתות אזרחית ודתית, השפלות, הצקות ואף פגיעה פיזית רבה, ששיאה היה בשואה. כל ההשלכות האלה של החורבן עשויות להסביר את העובדה שבלוח העברי יש סדרה שלמה של ימי תענית שמוקדשים לזיכרון החורבן, התאבלות עליו ועל השלכותיו הקשות במהלך השנים, וניסיון להפיק לקחים ממנו.
שני ימי צום סמוכים, בתקופת הקיץ, הם חלק מהימים האלו. הראשון, י"ז בתמוז, הוא היום שבו הרומאים הצליחו, בשנת 70 לספירה, לפרוץ את חומת ירושלים לאחר מצור ממושך, ולהבקיע לתוך העיר, ותשעה באב, היום שבו נחרב המקדש, שהוא גם אותו יום שבו נחרב בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. 
התקופה של שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מכונה 'בין המצרים', המקור של השם הוא הפסוק במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א ג). ימי בין המצרים מובילים אותנו במעגל השנה מי"ז בתמוז לתשעה באב, בזיכרון של שלב בלתי-הפיך בתהליך החורבן שהלך והחמיר – מעין הליכה במנהרה חשוכה שמובילה רק למקום אחד של הרס וחורבן. זהו מיצר, מקום צר שאין ממנו מוצא, שמייצר מצוקה ותחושת חרדה לקראת הבאות – החורבן והגלות.
אבל – דווקא השימוש במילה 'מיצרים' יכול לטעת, יחד עם האבל, גם תקווה. הדימוי של ה'מיצר' לוקח אותנו למקום נוסף - הוא יכול להזכיר גם את תעלת הלידה הצרה, שבה עובר התינוק בדרכו לעולם. המעבר בה והיציאה מהרחם אל העולם הם חוויות קשות, אפילו טראומטיות, עבור הרך הנולד, אבל הן גם תנאי ופתח ללידה מחדש, לגדילה וצמיחה. בעולם המקראי הלידה – אותה יציאה של התינוק דרך ה'מיצר', התבצעה על מקום שנקרא 'משבר'. המילה הזו מבטאת הם את הקושי והכאב של הלידה עצמה, ואולי גם את האובדן והשבר שחווה היולדת – אובדן של קיום קודם, שבו התקיימו בחלק מגופה חיים נוספים, שכעת היא נפרדת מהם. אבל ה'שבר' הזה יוצר אפשרות להולדה והצמחה של משהו חדש – חיים חדשים ועצמאיים של התינוק. הביטוי 'בין המצרים' מאפשר להתבונן כך גם על חורבן ירושלים. על החורבן עצמו, האובדן, הסבל וההרג הרב שהיו חלק ממנו, אנו מתאבלים, מקבעים אותו בזיכרון הלאומי שלנו כזיכרון כואב. אבל, במעגל השנה היהודי לאחר תשעה באב גם יוצאים לדרך חדשה, עם הפנים לחודש אלול – שבא אחרי אב – שהוא חודש של התחדשות, רחמים, פתח לקשר מחודש עם אלוהים, לצמיחה מתוך המשבר, ויצירת משהו חדש ומתוקן יותר במקום מה שקולקל ונחרב.

צום תשעה באב - "על מה חרבה הארץ"

ד"ר חיים בורגנסקי

תשעה באב מציין מספר ארועים בתולדות עם ישראל, בין השאר את חורבנם של שני בתי המקדש, הראשון והשני.
מדוע חרבו בתי המקדש? בעוד נביאי הבית הראשון מספקים לנו שפע של הסברים דתיים מדוע חרב הבית הראשון, חורבנו של הבית השני פחות מובן מבחינה דתית. כך שואל ועונה התלמוד הבבלי במסכת יומא, דף ט ע"ב: "...אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם". בימי הבית השני היה העם מתוקן במעשיו, "היו עוסקין בתורה ובמצות ובגמילות חסדים", מדוע, אם כן, חרב הבית ויצאנו לגלות? תשובתם של חז"ל מפורסמת: היתה בו שנאת חינם.
איננו יודעים בדיוק למה כוונתם של הדברים, האם לכיתות הדתיות השונות שפעלו לקראת סוף הבית השני, הפרושים, הצדוקים וכיתות מדבר יהודה, כיתות שהמרחק הדתי והחברתי ביניהם היה רב? האם למלחמת האחים שהתקיימה בירושלים בימי המרד הגדול, מלחמה המתוארת ב"תולדות מלחמת היהודים נגד הרומאים" של יוספוס, ובתיאורי אגדות החורבן של חז"ל בבבלי גיטין? איננו יודעים בוודאות, אבל ההסבר הזה לחורבן שגור על שפתינו, ועומד פעמים רבות כמין תמרור אזהרה: גם כשכל אחד לעצמו הוא "בסדר", עדיין שנאת אחים עלולה להביא חורבן.
פחות מוכרת היא תשובתו של ר' יוחנן, אמורא גלילי מהמאה השלישית, המובאת בבבלי גיטין דף נה ע"ב. לדעתו הכותרת הראויה לאירועי החורבן היא הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד). תחת הכותרת הזו הוא מזכיר שלושה אירועי חורבן: חורבן ירושלים בגלל קמצא ובר קמצא, חורבן הר המלך בשל תרנגול ותרנגולת, ויתד של עגלה בגללו חרבה העיר ביתר, בירתו של מרד בר כוכבא.
הנה תחילתו של הסיפור על התרנגול והתרנגולת, בתרגום חופשי: בהר המלך נהגו להוליך בראש תהלוכת החתונה זוג תרנגולים, כסמל לברכה לבני הזוג, שיפרו וירבו כתרנגולים. יום אחד עברה במקום יחידה רומאית בשעת תהלוכת נישואין, וכשראו את התרנגולים – לקחום לעצמם. משתתפי התהלוכה, שנפגעו מהתנהגות הרומאים, התנפלו עליהם והרגום. הודיעו זאת לקיסר, וזה עלה עם צבאו על אנשי הר המלך, ובסופו של דבר החריב את המקום.
קשה שלא להזדהות עם החוגגים, שרואים שהסמל המסורתי לפריון בני הזוג נרמס בידי הרומאים, והם נזעקים להגיב. ההשפלה, התחושה של הסימן הרע לבני הזוג, המשמעות הנסתרת של הרומאים כמבקשים למנוע את המשך הקיום של העם היהודי – כל אלה משחקים בוודאי תפקיד מרכזי בהתנהגות בני הר המלך.
אבל ר' יוחנן מכתיר את הסיפור הזה בכותרת "אשרי אדם מפחד תמיד". בכך הוא אומר שלעיתים צריך למחול על עלבונות ולא להגיב, שמא התגובה תביא לחורבן.
דומה שיש כאן ביקורת של ר' יוחנן על עצם המרד נגד הרומאים: גם כשהמרד הוא מוצדק, ומעשי הרומאים בלתי נסבלים, צריך לבחון את מעשינו בעיניים ריאליות, בעיני מי שאינו בטוח בעצמו אלא "מפחד תמיד". מה הסיכוי שלנו מול האימפריה הרומאית? אולי ניתן להרוג יחידה רומאית, אולם האם ניתן לנצח את הקיסר עצמו, עם כל חילו? בחינה זו, אומר ר' יוחנן, היתה מונעת מלכתחילה את המרד, וממילא מונעת גם את חורבן ירושלים ושאר הארץ. תחושות לאומיות וקשיים לחיות תחת שלטון זר הם דברים משמעותיים, אבל בחינה מציאותית של המצב חשובה עוד יותר כמדריכה את מי שצריך לפעול. רק בחינה כזו נכון שתוביל להחלטה ולמעשה מושכל.
הנה כי כן, הן ההסבר הראשון לחורבן בית שני, והן ההסבר השני, יכולים להדהד באוזנינו בכל הדורות. הלוואי שנשכיל לשמוע את הדי הקולות האלה.