טעמה של מצוות השופר

טעמה של מצוות השופר

ד"ר רבין שושטרי

בשני מקומות בתורה מוזכר החג שבראש החודש השביעי. עניינו המרכזי של היום הוא התרועה כפי שנאמר בויקרא כג, כד: 'זכרון תרועה', ובבמדבר כט, א: 'יום תרועה יהיה לכם'. החוקרים עמדו על ההתפתחות הרבה שחלה באופן קיום המצווה מההלכה הקדומה שבה המצווה מוטלת רק על בית הדין הגדול או על הכוהנים במקדש ועד חז"ל שקובעים בתוספתא ראש השנה ב, ה: 'הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים ממזרין'.
המעבר מחיוב כללי על הציבור למצווה על כל יחיד ויחיד שינה את אופייה ואת מהותה של המצווה. המטרה של השופר במקרא היא הכרזה, בעוד שאצל חז"ל השופר נהפך לבעל אופי אישי יותר, משתלב בתפילה ובתפיסה של ראש השנה כיום דין. התלמוד הירושלמי תענית ב, א (סה ע"א) מבאר את מצוות שופר: "אמר רבי יעקב דרומיא ולמה תוקעין בקרנות לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך". השופר מזכיר את געיית הבהמה. התקיעה בשופר היא אפוא התפילה הראשונית ביותר, משתמשת בקול הפרימיטיבי ביותר, לצורך בקשת רחמים.
בתלמוד הבבלי אנו נחשפים למטרה אחרת של קול השופר. במשנה (ראש השנה ג, ז) נדון מקרה של אדם שתקע לתוך הבור, והמשנה קובעת: "אם שמע קול שופר - יצא; ואם שמע רק קול הברה - לא יצא".
התלמוד הבבלי (ראש השנה כח, א) מבאר שאפילו אם אדם תוקע בשופר עצמו, אם הוא עומד על שפת הבור ותוקע לתוך הבור לא יצא. מכאן הוכיחו הגאונים שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, ולא רק לתקוע בו. על רקע זה, פוסקים רבים בימי הביניים קבעו לברך "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע בשופר", מאחר שהמצווה היא השמיעה של קול השופר.
בשו"ת הרמב"ם סימן קמב מוכיח שהמצווה היא לשמוע את השופר והוא אף מבאר מה המשמעות ההלכתית של הגדרה זאת של המצווה: "שאלו היתה המצוה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה".
על-פי סוגיית הבבלי ובעקבותיה רבים מפוסקי ימי הביניים, עיקר המצווה היא השמיעה של קול השופר, ולא התקיעה בו. נראה שהגדרת המצווה הזאת מכוונת יותר לתפקיד השופר כדי לעורר את האנשים לתשובה, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ד):
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, יש בה רמז ומשמעות - עוררו ישנים משנתם, והקיצו נרדמים מתרדמתם; וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו את בוראכם - אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק שלא יועיל ולא יציל. הביטו אל נפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעשיכם, כל אחד ואחד מכם את דרכו הרעה, ואת מחשבתו אשר לא טובה".
לסיכום, השופר במקרא שימש למטרה ציבורית של הכרזה על השנה החדשה, בעוד שבתקופת חז"ל המצווה היא כל אחד ואחד, כחלק מהתפיסה של ראש השנה כיום דין. בתלמוד הירושלמי השופר מוצג כתפילה טבעית ופרימיטיבית, בעוד בתלמוד הבבלי המצווה היא השמיעה, שנועדה לעורר אותנו לתשובה. ולחשבון נפש, כפי שמבאר הרמב"ם. מצוות השופר שינתה את אופייה מהמקרא לחז"ל ושינוי זה בא לידי ביטוי בהלכות השופר המחייבות כל אחד ואחד ובבבלי ניכר שהמצווה היא עצם השמיעה ולא התקיעה.