מגילת רות – על גדולתם של האנשים ה"קטנים"

מגילת רות – על גדולתם של האנשים ה"קטנים"

ד"ר איילת סיידלר

מגילת רות אינה עוסקת בסיפורם של מלכים, נביאים וגדולי האומה. במקום זאת, היא מציגה סיפור על אנשים "רגילים" - משפחה מבית לחם יהודה, אב, אם ושני בנים - שיורדת למואב בעקבות רעב. המשפחה נפגעת מאסונות רבים: אבי המשפחה ושני הבנים מתים ומותירים את נעמי אלמנה ושכולה ואת שתי כלותיה המואביות אלמנות צעירות. כאשר נעמי מחליטה לשוב לארצה, רות מחליטה להצטרף אליה. בהצהרתה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" היא מתחייבת לשותפות אישית, לאומית ודתית עם נעמי ועם עמה. אלא שהצהרתה נותרת חד צדדית - רות מכריזה על הצטרפותה לעם ישראל, אך העם עצמו טרם קיבל אותה. שתי הנשים מוצאות עצמן בשוליים, מתמודדות עם עוני וניכור חברתי. בעז, קרוב משפחתה של נעמי, רואה את מסירותה של רות ומעניק לה הגנה ומקום בחברה. הסיפור מסתיים בנישואיהם של בעז ורות, בלידת בנם, בשמחתה של נעמי בילד שנולד ובקבלתה המלאה של רות בקהילה. מתוך העלילה עולה כוחן של נשים החוות כאב וצער. הן מצליחות להתעלות מעל כאבן האישי ולראות כל אחת את סבלה של השנייה. נעמי השכולה דואגת לעתידה של רות, ורות הזרה מקדישה את חייה לנעמי הזקנה. בעז מייצג דוגמה נוספת למעלה אנושית - היכולת להתעלות מעל דעות קדומות ומוסכמות חברתיות ולהכיר בערכה האמיתי של האדם. הוא רואה במסירותה של רות, במקום במוצאה הזר, את המדד לאופייה. המגילה מציעה מודל של תיקון וגאולה דרך מעשים יומיומיים של אנשים "רגילים". הטקסט אמנם לא עוסק במנהיגי האומה, אבל בסופו הוא מספר לנו שדמויות כדוד המלך - הנין של בעז ורות - נולדות מתוך פעולות יומיומיות של חסד, נאמנות ואחריות הדדית. 
המסר הזה, על כוחם של אנשים הנושאים כאב אישי לפעול למען הזולת ולתיקון החברה, נותר רלוונטי בכל עת ובמיוחד בתקופות של שכול ואבדן.