ט' באב: אסון ושינוי; מגילת איכה

ט' באב: אסון ושינוי

ד"ר לירון בירן-ניסנהולץ

כאשר שאלתי עמיתה ומנטורית שלי מה תהיה הדרך הטובה ביותר להסביר לתלמידיי את ערכו של בית המקדש בירושלים, להפתעתי הרבה, היא לא השתמשה באף אחד מהדימויים הרוחניים שהנחתי שתשתמש בהם. במקום זאת, כילידת בוסטון בלב ובנשמה, הפנתה אותי לפנוויי פארק. "זה לא רק בייסבול," אמרה, "בדיוק כמו שבית המקדש לא היה רק עניין של רוחניות ופולחן. זוהי התחושה הסוחפת שמקבלים ברגע שמתקרבים לפנוויי פארק ורואים את כל האחרים שמגיעים למקום כמו עולי רגל. מיד מקבלים תחושה חזקה שאתה חבר בקהילה הנפלאה הזו. ההגעה לפנוויי פארק בפעם הראשונה היא טקס מעבר של ממש. לשבת על היציעים, גם אם הדבר האחרון שמעניין אותך הוא המשחק, עדיין נותן הרגשה של היותך חלק ממשהו עצום שמרגישים בכל החושים."
כאשר שיתפתי את הרעיון הזה עם הכיתה שלי ושאלתי אותם על הגרסה שלהם לבית המקדש, הם הזכירו מקומות שונים שהיה להם דבר אחד משותף: כולם נתנו להם תחושה של בית. השפה העברית בחוכמתה זיווגה את המילה הזאת עם 'מקדש' כדי לתאר את בית המקדש של עמנו. בעוד שהמילה 'מקדש' יכולה לתאר כל מקום פולחן, בית המקדש הוא הבית, בה' הידיעה. הבית שלנו.

כל זמן שהוא קיים, כמובן.

דמיינו שמחר, כל מקום קדוש שאתם מכירים ייהרס לפתע, וכל המערכת הדתית שלכם תאלץ להמציא את עצמה מחדש. זה בדיוק מה שקרה ליהדות העתיקה ביום התשיעי לחודש אב העברי - תאריך שהפך לשם נרדף לאסון. בשנת 586 לפני הספירה הרסו הבבלים ביום זה את בית המקדש הראשון בירושלים. מאות שנים מאוחר יותר, בשנת 70 לספירה, הרסו הרומאים את בית המקדש השני באותו התאריך בדיוק.
בית המקדש לא היה רק מקום פולחן; הוא היה ציר העולם (axis mundi), הצומת הרוחני בין שמים וארץ, שבו התרכז כל היבט של החיים הדתיים היהודיים: קרבנות לכפרה, חגים, טקסי כהנים. כשהוא חרב, עמדה היהדות בפני משבר קיומי שהיה מביא להרס רוב הדתות העתיקות. אולם במקום להיעלם, היהדות המציאה את עצמה מחדש באופנים שיעצבו באופן יסודי את המחשבה הדתית.
חורבן המקדש הביא לתגובות שונות בקרב קהילות שונות. חלקן נטשו את היהדות לחלוטין, התבוללו בתרבות ההלניסטית או התנצרו, כשהן רואות בחורבן הוכחה שאלוקים נטש את הברית. אחרות הפכו ל"אבלי ציון" קיצוניים, שסירבו לאכול בשר, לשתות יין או להתחתן, ולמעשה ויתרו על החיים הרגילים עד שבית המקדש יוכל להיבנות מחדש. מעמד הכהנים, הצדוקים, הוביל מרידות אלימות נגד השלטון הרומי, משוכנע שלא יכולה להיות יהדות בלי בית המקדש. מרידות אלה זכו בהצלחה ראשונית ולבסוף לתבוסה כואבת, שתישכח עם העלאת המרידות על נס בראשית התנועה הציונית.
אבל הפרושים וצאצאיהם האינטלקטואליים, החכמים, בחרו בדרך שונה. במקום לראות בחורבן דחייה של ישראל על ידי אלוקים, הם פירשו אותו כקריאה אלוהית לעבוד אותו בצורה חדשה. מסגור תיאולוגי זה יתברר כאחד החידושים הדתיים בעלי ההשלכות הגדולות ביותר בתולדות האנושות.
השינוי שהתרחש לאחר מכן היה מהפכני מכל בחינה. החכמים פיתחו שלושה חידושים יסודיים שלא רק הצילו את היהדות אלא יצרו תבנית להסתגלות דתית. ראשית, הם העבירו סמכות דתית מן הכהונה העוברת מאב לבן לכל מי שמסוגל ללמוד ולפרש. לימוד הפך לדרך החדשה לקדושה, והפך את המנהיגות הדתית לפתוחה בפני כל המוכשרים לה מאות שנים לפני שמסורות אחרות ילכו בעקבותיה.
שנית, הם שינו את הגיאוגרפיה של הקודש. במקום לדרוש מקום מרכזי אחד, הפכה היהדות לניידת. תפילה החליפה קרבנות, וכל קהילה יכלה להקים מרחב קדוש משלה. בית הכנסת הפך למוסד מהפכני שיכול היה להתקיים בכל מקום שבו חיו יהודים.
שלישית, הם עברו מתיווך כהני לאחריות אישית. במקום להסתמך על כוהנים שיתווכו עם אלוקים, כל אדם הפך אחראי ליחסיו הרוחניים שלו באמצעות תפילה, לימוד והתנהגות מוסרית.
אולי ההיבט המתוחכם ביותר מבחינה פסיכולוגית של השינוי הזה היה פיתוח "אבלות מסוגננת". החכמים עמדו בפני איזון עדין: כיצד להכיר בגודל האובדן מבלי לאפשר לאבל להפוך להרסני. כפי שטען רבי יהושע: "שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה" (בבלי בבא בתרא ס, ע"ב).
הפתרון היה גאוני: שילוב מעשים קטנים של זכרון בחיי היומיום תוך הבטחה שאלה לא ימנעו תפקוד נורמטיבי. משפחות היו משאירות חלק קטן של קיר לא גמור בבניית בית חדש, משמיטות מנה אחת מהכנות החתונה, או מניחות אפר על מצחו של חתן במהלך החגיגה. המסר היה עמוק: זכרו את האובדן באופן אותנטי, אבל אל תתנו לו להרוס את יכולתכם לבנות, לחגוג ולחיות במלואכם.
השינוי העתיק הזה מעניק לקחים עמוקים שמשתרעים הרבה מעבר ללימודי יהדות. התגובה היהודית מדגימה כיצד קהילות יכולות לשרוד כשלים הרסניים לא באמצעות שחזור של מה שאבד, אלא באמצעות חשיבה מחודשת על האפשרויות. יש לכך רלוונטיות ברורה לקהילות עכשוויות העומדות בפני הפרעה קיומית, בין אם באמצעות שינוי טכנולוגי, מהפך פוליטי או שינוי תרבותי.
תשעה באב מספק גם מודל מתוחכם לעיבוד טראומה. במקום לבחור בין הכחשה לשיתוק, המסורת יצרה "דרך שלישית" שמכבדת אובדן תוך בחירה בחיים. אולי הכי משמעותי, הסיפור הזה מדגים כיצד החידושים החשובים ביותר בהיסטוריה צומחים לעתים קרובות בדיוק ממגבלה ומשבר.
בין אם אנחנו יהודים או לא, תשעה באב מעמיד אותנו בפני שאלות אוניברסליות: מהם "המקדשים" האישיים שלכם - המבנים, היחסים או האמונות המרכזיים שנותנים לחייכם משמעות ויציבות? כיצד אתם בונים מחדש כשהמבנים האלה קורסים? כיצד אתם מכבדים אובדן תוך בחירה במעורבות עם העתיד?
התשובה של המסורת אינה אופטימיות פשוטה ולא ייאוש ציני, אלא משהו עדין יותר: ההכרה שמשמעות יכולה להיבנות מחדש מהשברים של מה שאבד, ושהיכולת להתחדש היא אולי המאפיין האנושי היסודי ביותר.
התלמוד הבבלי מבטיח הבטחה יוצאת דופן: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ע"ב). לא מדובר רק בשחזור עיר פיזית אלא ביכולת האנושית להפוך הרס לחידוש וליצור צורות חדשות של משמעות מאפרו של הישן.
בלומדנו על תשעה באב אנחנו נתקלים באחד ממקרי הבוחן העמוקים ביותר של האנושות באסון המחולל שינוי. לקחים אלה נשארים חיוניים בעידן שלנו של שינוי מהיר, ומציעים חוכמה ותקווה לניווט בהרס ובבנייה מחדש הבלתי נמנעים שמגדירים את החוויה האנושית.

מגילת איכה

ד"ר יוסף פריאל

ספר תנכ"י קצר, השייך לקובץ "חמש המגילות" הוא מגילת איכה. המסורת מייחסת את כתיבתו לירמיהו הנביא, ואם כך הם פני הדברים זה אומר שירמיהו כתב שלושה ספרים: את ספרו – ירמיהו, את ספר מלכים ואת מגילת איכה. השאלה הנדרשת היא: מה צורך בשלושה ספרים שונים, אלא שדרך התשובה נבין גם מה ייחודה של מגילה זו.
ירמיה הנביא ליווה את 40 השנים האחרונות של ימי הבית הראשון ואת חוויותיו האישיות והלאומיות הוא כתב בספרו – ירמיהו. שם הוא הרחיב ותיאר את התסכול הנורא של החורבן שהוא ניסה למנוע. במשך השנים בהם פנה לעם ולמלכים בבקשה שישנו כיוון, אך לא רק שנענה בשלילה אלא אף עונה על ידי נציגים שונים של השלטון או על ידי אנשים שלא אהבו את מסריו. בנוסף, כיוון שהוא חזה את החורבן, הוא הרגיש מחויבות לשמר את תולדות כל ימי הבית שחרב, מה קרה בו 400 שנה ולכן כתב גם את ספר מלכים על פי ספרי הזיכרונות של המלכים השונים שהוא מצא בגנזכי המלוכה. אבל ירמיהו גם ראה את החורבן בעיניו: מקדש חרב, עיר בירה נטולת מלך וגופות זרוקות ברחובות, ואת זאת הוא תיאר במגילת איכה בתיאורים קשים מאד של מוות. אך לא רק תיאור עיתונאי יש במגילה.
ירמיהו מעז לעשות במגילת איכה מעין משפט לא-לוקים, וניסוחה של המגילה, כמו גם שמה היא מעין מסמך משפטי של טענה כלפי האל: איכה?! איך העזת? למה עשית כך לעמך? למה אכלו אימהות בשר ילדיהן?
זה אכן מהלך אמיץ וקיצוני של ירמיהו, אבל ניתן להבין אותו גם בגלל התסכול הנורא של ירמיהו שעשה את המאמץ שזה לא יקרה, וגם בגלל שאמונתו של ירמיהו אינה נתונה בספק, ולאדם מאמין מותר לשאול שאלות.
מבנה המגילה עצמו מעניין מאד, כמעט כל הפרקים בנויים באלפא-ביתא, אך תמיד יש חריגה, וגם לחריגה יש משמעות: כשנמצאים תחת רושם של חורבן, מבטאים אותו בכל מיני צורות, ושבירת מבנה לשוני או ספרותי היא ביטוי נוסף לחורבן.
הובטחנו על ידי הנביא זכריה שצומות החורבן יבוטלו, ואנו מקווים שזה יקרה עוד בשנה זו, כיצד זה יקרה? האמת שכולנו יודעים.
המגילה הקשה עצמה באמת מסיימת במילות נחמה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם"